אבא, אומרים שכשאתה הופך להיות אבא, אתה אוטומטית הופך להיות אשם. אני לא חסכתי ממך את האשמה הזו, ולא הייתי בן קל. למזלנו, היו לנו כמה שבועות אינטנסיביים יחד בסוף, שקירבו בינינו שוב והזכירו לי כמה חיבוק ונשיקה על הלחי המזוקנת שלך עושים לי טוב בלב.
בל״ג בעומר, לפני קצת יותר משלושים שנה, אבא הביא מלא פלטות עץ מהמפעל שלו כדי לייצר את מדורת הכיתה הכי גדולה ברמת אביב. כל כך גדולה ששאר ההורים התבאסו כי רצו כבר ללכת הביתה והאש הייתה ענקית ולא עשתה סימנים של דעיכה. בשביל לקצר תהליכים אבא הזמין מכבי אש כדי שההורים יוכלו ללכת. הילדים מהכיתה שלי, שעד לפני רגע העריצו את מוריס שהביא להם מלא פלטות, התחילו לשיר: מוריס הביתה, פיפי ולישון. לא הבנתי איך הוא ברגע אחד הפך מגיבור למושא לעג, ורצתי אליו בוכה. הוא אמר לי — אל תתרגש, לך תשיר איתם גם אתה. כזה היה אבא: העץ הנדיב, עושה הכל בגדול כדי שנהיה מאושרים.
אבא גם תיקן טרנזיסטור בגיל ארבע, חזה את הטלפונים הסלולריים, אהב מאוד אוכל, מת על הפתעות. הוא היה סבא מופלא לנכדים שלו. אבל בעיקר — אבא אהב אנשים, והם אהבו אותו.
תודה רבה על כל מה שהיית. נוח על משכבך בשלום. אני אוהב אותך מאוד.
